גזר דין בתיק ת"ד 5769-09-11

הנאשם הורשע על פי הודאתו שניתנה ביום 21.01.13 בפני כב' הש' נעה פראג-לבוא בבימ"ש זה, באחריות לגרם תאונת דרכים בנסיבות של סטייה בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 40(א) לתקנות התעבורה, נהיגה בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, וגרם חבלה של ממש על פי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה, וזאת על פי עובדות כתב האישום המתוקן.

בתאריך 04.03.11 נהג הנאשם רכב פרטי ברמת גן, בכביש עוקף אצטדיון רמת גן, מצפון לדרום והתקרב לצומת המוביל לכיוון טרמינל האוטובוסים. אותה שעה נכנס לצומת מימין לשמאל כיוון נסיעת הנאשם, אוטובוס דן (קו 67) ושני כלי הרכב התנגשו.

כתוצאה מהתאונה נחבלה נוסעת באוטובוס, הגב' גלדיס שמש, [שישבה לדבריה מאחורי הנהג] חבלות של ממש - שבר בירך, ובכך ידובר עוד בהרחבה בהמשך.

כתב האישום המקורי ייחס לנאשם עבירות של נהיגה בקלות ראש בניגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה, אי ציות לתמרור ב-37 (עצור) בניגוד לתקנה 64(ג) לתקנות התעבורה, וכן גרם החבלה של ממש.  הנאשם הודה בתוצאות התאונה (החבלות) וכפר באחריותו לתאונה על פי עובדות כתב האישום המקורי.  בתאריך 21.01.13 נשמעו הוכחות בפני כב' הש' פראג.

בביהמ"ש התייצבו והעידו 2 עדי תביעה:  בוחן את"ן ת"א של המשטרה (מר דוד קלרק) אשר לא ביקר במקום התאונה ביום התאונה, וקיבל לידיו את עריכת עבודת הבוחנות בנוגע לתאונה  כ-"תיק הצמדה" וטיפולו הסתכם בעריכת תרשים על בסיס העדויות וביקור מאוחר במקום. בחקירתו הנגדית התברר כי לא ערך ניסוי שדה ראייה ולא ערך שחזור,  בנוסף לא נערך דו"ח בוחן כמקובל.

עד התביעה הנוסף, שוטר סיור (מרדכי עבדה) הגיע למקום התאונה סמוך אחר התרחשותה וערך דו"ח פעולה. השוטר אישר בחקירתו הנגדית כי הרכבים הוזזו בלי שסומן מיקומם וללא שערך סקיצה לגבי מיקומם בצומת.

טענת הנאשם כפי שנמסרה לביהמ"ש בתמצית (בכפירתו בישיבת ההקראה) הייתה :-  " הנהג המעורב (נהג האוטובוס, א.ה.) לא שמר על הימין וחרג לנתיב הנגדי".

לדברי ב"כ הנאשם - טענה זו נמסרה ע"י הנאשם במקום ולא נחקרה.  

ועוד - הנפגעת כאמור ישבה בתוך האוטובוס מאחורי הנהג, ואולם הנהג לא נחקר כלל לגבי נסיבות נפילתה בתוך האוטובוס. בנוסף עדת ראייה (בשם יעל) לא נחקרה ע"י המשטרה ככל הנראה משום שלא נעשו די ניסיונות לאתרה.

חקירת התאונה - "מחדלי חקירה":

אקדים ואפנה להלכה שהשתרשה זה מכבר בכל הנוגע לחקירת תאונות דרכים ע"י המשטרה, והיא כי על חוקרי התאונה של המשטרה לחקור טענה שמעלה נהג במקום הנוגעת לתאונה, שיש בהוכחתה משום ראייה לזכותו, וכן אי חקירת טענת הנהג יכולה לעלות עד כדי "מחדל חקירה"  המצדיק במקרים מסוימים אף זיכויו.

הטעם לכך הוא כי בוחני תאונות הדרכים של המשטרה הם גוף מקצועי כמעט יחידי המוכשר בחקירת זירות ת"ד, וכן הם אלו שמגיעים בד"כ מיד לזירת התאונה, זירה שניתן לחקור לרוב זמן קצר בלבד לאחר התאונה, וכך הנהגים צריכים להסתמך אך ורק על עבודת הבוחנות הנערכת על ידם.  משום כך עבודתם צריכה להיות  אובייקטיבית לחלוטין ולכלול בדיקה של טענות "הגנה" של כל אחד מהמעורבים, כמובן כל עוד הטענה סבירה ויש לה עיגון במציאות.

בע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל, קבע ביהמ"ש העליון [כב' הש' רובינשטיין]:-

  " ואולם במדינת חוק מתוקנת, כפי שמבקשים אנו להיות, הציפיה היא כי התביעה תפרוש בפני בית-המשפט תשתית ראייתית רחבה, וכי בהדריכם את החוקרים על גורמי התביעה, הפרקליטות או התביעה המשטרתית, לדרוש כי ככל הניתן לא תונח אבן רלבנטית שאינה הפוכה. חרף העומס המוטל על גורמי האכיפה אין מקום להתעלמות מכלל זה, והבקרה התביעתית צריכה לכלול אותו, ובמקרים רבים כך אכן קורה. "

בע"פ 2842/10 נוי קלדרון נ' מדינת ישראל, קבע ביהמ"ש העליון [כב' הש' ג'ובראן]:-

  " אכן לא כל כיוון חקירה או אפשרות היפותטית לפעולת חקירה שלא מוצו עולים כדי מחדל חקירתי. מטבע הדברים, חקירת המשטרה אינה מושלמת ולעולם מוגבלת היא במשאבים. נכון הוא כי המטרה שצריכה לעמוד לנגד החוקרים היא חקר האמת. על החוקרים להפעיל את מיטב כישרונם ולבדוק בשקידה ובמאמץ כיווני חקירה שונים והשערות שונות באשר לאופן התרחשות העבירה. אך גם פעולות חקירה נדרשות אלו מתוחמות בגבולות הסבירות וההיגיון, ואין החוקרים נדרשים להמשיך ולהשקיע משאביהם בכיוון חקירה שנשלל על ידם בראיות מוצקות ומספקות . "

בתיק ת"ד  2119-09-09 מדינת ישראל נ' יצחק לוי  כבוד הש' הבכירה אטליא וישקין, זיכתה את הנאשם שהובא לדין בגין גרם ת"ד בנסיבות של פגיעה בהולך רגל ונהיגה בקלות ראש, לאחר שקבעה כי בעבודת הבוחן התגלעו מחדלי חקירה רבים וכי ככל הנראה עמדתו כנגד הנאשם נקבעה מראש עת הגיע למקום התאונה, והבוחן התעלם מגרסת הנאשם ולא בדק טענות שונות שהעלה הנאשם, כך בין השאר לא ערך שיחזור ולא בחן שדה ראייה.     וכך כתבה כב' הש' וישקין בשולי גזר דינה:-

  " כל מחדלי החקירה הנ"ל, ויתירה מהם, החשש אשר ביסוסו בדברי הבוחן עצמו, מהם נובע כי אפשר ודעתו נקבעה עוד טרם השלמת החקירה, יוצרים ספק ממנו רשאי הנאשם ליהנות . "

לעניין זה ראוי אף להפנות למלומד, כב' הש' בדימוס יעקב קדמי, בספרו על הראיות חלק רביעי עמ' 1984, (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) אשר קובע כי: " יש להבחין בין 'מחדל' לבין 'אי מיצוי הליכי החקירה'".